יש הרבה יותר מחמישה סיכונים

אני מתקרב לסיומו של הספר The Fifth Risk מאת מייקל לואיס (העיתונאי, לא הדוגמן).

לואיס הוא עיתונאי שמתמחה בתחקיר על נושאים יבשים-לכאורה ומסוגל להפוך אותם לספרים מרתקים שחלקם אף עובדו לסרטים ("Moneyball","מכונת הכסף","הזדמנות שנייה").
בבסיס הספר, הוא מציג בצורה מרתקת את מגוון הסוכנויות של הממשל הפדרלי בארה"ב, כמה הן קריטיות לניהול מעצמה או סתם מדינה, וכמה אף אחד לא יודע מקיומן. הכלי העיקרי הוא ראיונות עם אנשים שהחיים הובילו אותם, מסיבות שונות ומשונות, לצמתים מרכזיים בסוכנויות כאלה (הסיבות מעניינות מאד בפני עצמן), וגם כמה הדלפות מעניינות מממשל טראמפ.
הסיפור העיקרי הוא לא רק הסוכנויות, אלא הנאראטיב שהוא מדגים - יש אנשים נהדרים ואידיאליסטים בשירות הציבורי. חלקם היו מינויים פוליטיים ולכן אנשי אובמה הכינו חפיפות מסודרות והמתינו ביום אחרי הבחירות לצוותי המעבר (transition) שיתחילו לקחת את המושכות לקראת הממשל החדש.
במקרה הטוב פשוט אף אחד לא הגיע. במקרה הרע הגיעו אנשים הזויים, שהסוכנות לא מעניינת אותם וגם לא טורחים ללמוד במה היא עוסקת. מתברר שטראמפ הסכים בחצי-פה להקים צוות מעבר כזה לפני הבחירות, כמו שכל הנשיאים הקודמים עשו - מציאת מועמדים מתאימים היא עניין של חודשים ורצוי שהם יהיו "מוכנים בקנה" מיד לאחר הבחירות. אבל רגע לאחר הנצחון המפתיע טראמפ וקושנר העיפו את מי שעמד בראש הצוות (כריס כריסטי), פיטרו את כל האנשים (לא ממש הודיעו להם, פשוט פתאום הם גילו שאין להם אישור להיכנס למשרדים...) וזרקו את כל העבודה לפח. וכך הם הגיעו בחוסר-מוכנות מפואר להשבעה ולתחילת הקדנציה.
פרק ארוך עוסק במשרד המסחר, אשר עוסק מעט מאד במסחר ורובו באיסוף מידע וסטטיסטיקה (יש שהציעו להגדיר אותו מחדש כ"משרד הדאטה"), וחלק הארי מהתקציב שלו מוקדש למידע מטאורולוגי (סוכנות NOAA).
בקטע מאלף במיוחד הוא מספר על בכיר בממשל בוש לשעבר ששירת בסוכנות והתנדב לטוס במיוחד לוושינגטון, לסייע לצוותי המעבר לבחור מישהו רציני מממשל טראמפ וללמד אותו מה חשוב בתפקיד - אבל אף אחד לא הקשיב לו. בפועל מינו לתפקיד איש עסקים עשיר שיש לו חברת מטאורולוגיה (הוא לא מבין במדע, רק עשה מזה ביזנס...) ויש לו אינטרס ברור לפגוע בסוכנות הזו (למשל למנוע מהמידע שלה להגיע באופן חינמי לציבור כדי שיגיע רק למנויים המשלמים של החברה שלו). אני קצת מפחד לקרוא עד סוף הפרק לראות אילו עוד אסונות ממשיכים לקרות בגלל הדבר הזה.
----

עם כוח גדול מגיעה האפשרות... להתעלם ממנו


עוד הערה על שרה נתניהו והמשך העסקת ניר חפץ.

זכותה של נתניהו לא להיות מוטרדת מינית אינה מוטלת בספק.

אבל הזכות שלה לשטוח את טענותיה ב-20 דקות של פריים טיים, ובעיקר - ה'זכות' שלה לסימפטיה מאיתנו - כן.

כי  הבעיה היא שאצל נתניהו ומקורביו זכויות הן לא נושא בוער או אפילו חשוב. הן  פאנץ'-ליין, בדרך כלל או בניסיון לנגח את 'השמאל' או להתקרבן.

אדם  הגון עם עוצמה כזאת שחווה חוויה מטלטלת אמור להפיק מכך לקח ולהשתמש בזה  לטובת אנשים אחרים שסבלו. עם כוח מגיעה אחריות ועם מודעות חדשה (למה היא  חדשה בכלל?) האחריות הזו מסמנת כיוון ברור של עשייה.

כשניר  חפץ נחקר חקירה קשה וסבל מתא מעצר צפוף ומלא פשפשים, פתאום מקורבי נתניהו  גילו את תנאי המעצר הקשים בישראל וההשפעה שלהם על הנכונות של אנשים לשתף  פעולה עם המשטרה. אבל האם הם הודיעו שהם מקימים צוות לשיפור תנאי המעצר?  שהם מקצים לכך תקציבים? שהם מורידים נהלים חדשים של זכויות עצירים למשטרה ?  לא. הם התבכיינו ואז עברו לפאנץ'-ליין הבא. כנ"ל בני הזוג נתניהו שמדברים  על "תקיפה מינית" (עאלק) ואז ממשיכים להעסיק תוקף מיני שנאסר עליו לעבוד  בשירות הציבורי.

הם לא נלחמים על זכויות ; זכויות זה לכולם. הם נלחמים על זכויות-היתר שלהם

והחברים שפגשנו בדרך

אני: ופה יש צלקת במקום שהחתולה שרטה אותי, יש משהו שאפשר לעשות בעניין?
רופא עור: לא. אתה יכול לתבוע אותה.
אני: אבל אני האפוטרופוס, נראה לי שזה יהיה בעצם לתבוע את עצמי.
רופא: אבל מה שחשוב זה התהליך.

לכל ערך נתון



אם יש איזו מסקנה מדיוני פייסבוק העקובים-מדם של הימים האחרונים על השמנה, שמנופוביה, ויחס החברה, אז היא כמה חשוב שהערך העצמי שלך לא יקבע לפי המשקל שלך.

הוא צריך להיקבע רק לפי הכיוונים בטרנספורמציה שלך והווקטורים העצמיים המתאימים להם.

Do you remember the game Myst?


נתקלתי בסרטון הזה והוא היה מעניין ולא רק בגלל הנוסטלגיה.
גילוי נאות: היה לי את Myst כשהוא יצא ושיחקתי בו כמה דקות אבל בלי להתמיד. אז אין לי את הקשר הרגשי שכנראה למיליוני אנשים יש אליו (הוא היה המשחק הנמכר ביותר בעולם במשך תקופה ארוכה בשנות ה-90).
חלק ממה שמעניין כאן הוא לשמוע על התנאים בהם הוא פותח, ע"י המספר ראנד מילר ואחיו רובין.


  • החברה (Cyan) הפיקה כמה משחקים לילדים וקיבלו הצעה לפתח גם משחק למבוגרים. זה היה המשחק הראשון הזה שלהם והם ממש ממש קיוו שימכור 100,000 עותקים ("זה יהיה מגניב!").

  • הפיתוח והגרסה הראשונית היו למחשבי מאק בלבד

  • מזכירים כאן שוב, בעיקר במשחקים הראשונים שלהם, את סביבת Hypercard שפותחה ע"י אפל והיתה סוג של מוצר חדשני (שילוב של בסיס נתונים, גרפיקה, ממשק, ושפת תכנות שאיפשר ליצור סביבות אינטרקטיביות מקושרות), מוצר שהקדים כ"כ את זמנו עד שבחלק מהזמן אפילו אפל לא ידעו ממש מה לעשות איתו. טריביה: ביל אטקינסון יצר את Hypercard בעקבות טריפ LSD ...

  • המאק היה שחור-לבן, כדי להשיג צבע לא הספיק כרטיס מסך (כי לא היו לו חריצי הרחבה) אלא נדרש האק שהיום נשמע היסטרי: לפרק אותו לגמרי ולחבר איזה כרטיס שאיכשהו התלבש על המעבד (???) ואז היה אפשר לחבר לו מסך צבעוני.
    על מאק הם תיכננו את הכל בתוכנות עיצוב תלת-מימדי שהיו אז חדשניות מאד, ונפעמו לראות איך אפשר ליצור עולמות תלת-מימדיים כאלה. הם ניצלו כל דקת מיחשוב פנויה (כמו לצאת לצהריים, או כמו מחשב ישן שהוזז בגלל דגם חדש יותר) כדי לעשות את פעולת הרינדור (להפוך את ה"שלד" התלת מימדי לתמונה אמיתית עם הצללות וטקסטורות) ולעמוד בזמנים.

  • היה ברור שהמשחק לא יוכל לרוץ מדיסקטים, ולכן הוא תוכנן מראש למה שהיה אז מדיה חדשנית, כונני CD-ROM.
    כיוון שהכוננים היו אז בחיתוליהם, המהירות שלהם היתה המהירות המקורית (שנוצרה עבור מכשירי אודיו) של 150K לשנייה. אולי יצאו כבר כוננים במהירות x2 , אבל לאף אחד לא היה אותם. ל-CD יש גם בעיה של איטיות בחיפוש בין מקומות שונים בדיסק.

  • לכן נדרש תכנון קפדני של מיקום הקבצים על ה-CD, כדי שחדרים קרובים יהיו על מסלולים קרובים של הצריבה ולכן המעבר מחדר לחדר או טעינת אפקט בתוך חדר יהיו מהירים יחסית. לא היו צורבי CD ולכן כדי לבדוק את הכל על דיסק היו צריכים לחכות ל"מאסטר" שיגיע מהמו"ל שלהם.

  • בשלושת העשורים שעברו הם ראו את תעשיית המשחקים הופכת לתעשייה של תאגידים וכסף גדול (חלק מזה דווקא בזכות הצלחת המשחק שלהם) שדחקה החוצה אנשים ש"עובדים בסטודיו אינדי מהגראג'", אבל במהלך השנים גם סוג של חזרה למקורות כאשר עם עליית האינטרנט שהקל על ההפצה ולא דורש לוגיסטיקה מסובכת ומלאים, נוצרו הזדמנויות חדשות לסטודיו קטנים ועצמאיים כאלה.


https://www.youtube.com/watch?v=EWX5B6cD4_4

קלוד שאנון מתהפך בקברו

סיפור קצר שאולי יעניין חלק מכם - על אנטרופיה, קלטות וידאו, ובאגים מפתיעים.

למי שלא יודעים, יש לי תחביב (שהוא גם חלטורה) של המרת קלטות וידאו ישנות לפורמט דיגיטלי. זה התחיל בשביל האוסף הפרטי והמשיך גם להמרות בתשלום למי שצריכים.

כתבתי סקריפט שמכווץ את הקבצים שנוצרים מקלטות וידאו שנדגמו, בכיווץ מודרני ויעיל. באחת הקלטות, כשנבדקה התוצאה שלו, התברר שהיא היתה מאד מפוקסלת. זה היה מוזר אבל נראה שנדרש היה להעלות את רוחב הפס. בניסיון נוסף עם רוחב פס גבוה יותר, משום מה עדיין הכל היה מפוקסל. בפעם השלישית כבר התחלתי לחשוד.

ואז התברר שהקובץ הכיל את תוכן הקלטת, אבל אחריו עוד שעה של "שלג" מאזור שבו הקלטת פשוט לא הכילה כלום.

למה זה משנה? כי אלגוריתם הכיווץ הזה הוא מסוג two-pass variable bit rate . זה אומר שבניגוד לאלגוריתמים מסוג constant bit rate - רוחב פס קבוע - שיכולים "לבזבז" ביטים על חלקים שהם פשוטים מאד ואז להתפקסל בחלקים "מסובכים" כי אין להם מספיק ביטים, אלגוריתם כזה בהנתן רוחב פס ממוצע (נגיד 700 ביטים לשנייה) מבצע מעבר ראשון מהיר כדי לאמוד את התנהגות האות, ואז במעבר השני מחלק את משאב רוחב הפס הממוצע הזה בצורה חכמה לאורך כל הקובץ - יותר ביטים באזורים המסובכים, פחות באזורים הפשוטים, העיקר שהממוצע יצא לפי ההגדרות.

ומה שקרה זה שהאלגוריתם נאלץ להעביר עוד ועוד ביטים בנסיון חסר-תוחלת לכווץ "שלג" באיכות גבוהה שתשמר את "התמונה" שלו (מי שמכירים קצת את המתמטיקה יודעים שהשלג הוא אות די אקראי ולכן אי אפשר לכווץ אותו כי נדרש הרבה מאד מידע לתאר אותו) - ואילו כל שאר הקלטת נאלצה להסתפק בשאריות ויצאה מפוקסלת לגמרי. אז כמובן שאחרי חיתוך החלק המיותר אפשר היה לכווץ בצורה נורמלית והכל בסדר.

וכך לפעמים שווה להכיר תיאוריה ומתמטיקה כדי להבין מה עושים הכלים שבהם אנחנו משתמשים...




אבל סלק או דלעת? שירים לחג


שבעים וששה מאזטים מבחר נדיר
עם מאתיים מנות בטעם אדיר
ובתווך שורות מאכלים במצעד של אשפים
כך נראה עוד חג של יהודים

שבעים וששה מאזטים לכבוד החג
עם מאתיים מנות סדורות במצעד
ואלפי צלחות פזורות כמו החול על שפת הים
הסכו"ם עונים בצילצולם

ממולאים, קציצות ופשטידות בכל שורה
נפרשים, נלעסים, איזו אווירה
פראסה משחקת עם הקיופולו
וקולו - מעל כולם מורם

שבעים וששה!
שבעים וששה!

שבעים וששה מאזטים – יותר מדי
ואני מסתפק בקובה ודי
כי רציתי רק קובה, קובה, שאין לכל אחד
היא לבד עושה סעודה לחג…

---

בהשראת החג האחרון ובעיקר שירים מהטלוויזיה של ילדותי -

"שבעים וששה טרומבונים" בביצוע ששי קשת, במקור מהמחזמר "איש המוזיקה".

מילים ולחן: מרדית' וילסון
תרגום: דוני ענבר.
בימוי: צדי צרפתי

לצפייה בקלאסיקה:


הבדל של שחור ולבן


מרצה: זה כתוב עם ספריית טנסורפלואו, כי בניגוד לספרית קראס, היא מאפשרת לגשת לפרטים הכי קטנים. כמו לעבוד עם C ואסמבלר.

קהל: (שקט)

מרצה: אלה בקהל שיש להם שערות לבנות יודעים על מה אני מדבר.

אני: ואם לא היו להם שערות לבנות לפני שהתחילו לעבוד באסמבלר, עכשיו יהיו...