קלוד שאנון מתהפך בקברו

סיפור קצר שאולי יעניין חלק מכם - על אנטרופיה, קלטות וידאו, ובאגים מפתיעים.

למי שלא יודעים, יש לי תחביב (שהוא גם חלטורה) של המרת קלטות וידאו ישנות לפורמט דיגיטלי. זה התחיל בשביל האוסף הפרטי והמשיך גם להמרות בתשלום למי שצריכים.

כתבתי סקריפט שמכווץ את הקבצים שנוצרים מקלטות וידאו שנדגמו, בכיווץ מודרני ויעיל. באחת הקלטות, כשנבדקה התוצאה שלו, התברר שהיא היתה מאד מפוקסלת. זה היה מוזר אבל נראה שנדרש היה להעלות את רוחב הפס. בניסיון נוסף עם רוחב פס גבוה יותר, משום מה עדיין הכל היה מפוקסל. בפעם השלישית כבר התחלתי לחשוד.

ואז התברר שהקובץ הכיל את תוכן הקלטת, אבל אחריו עוד שעה של "שלג" מאזור שבו הקלטת פשוט לא הכילה כלום.

למה זה משנה? כי אלגוריתם הכיווץ הזה הוא מסוג two-pass variable bit rate . זה אומר שבניגוד לאלגוריתמים מסוג constant bit rate - רוחב פס קבוע - שיכולים "לבזבז" ביטים על חלקים שהם פשוטים מאד ואז להתפקסל בחלקים "מסובכים" כי אין להם מספיק ביטים, אלגוריתם כזה בהנתן רוחב פס ממוצע (נגיד 700 ביטים לשנייה) מבצע מעבר ראשון מהיר כדי לאמוד את התנהגות האות, ואז במעבר השני מחלק את משאב רוחב הפס הממוצע הזה בצורה חכמה לאורך כל הקובץ - יותר ביטים באזורים המסובכים, פחות באזורים הפשוטים, העיקר שהממוצע יצא לפי ההגדרות.

ומה שקרה זה שהאלגוריתם נאלץ להעביר עוד ועוד ביטים בנסיון חסר-תוחלת לכווץ "שלג" באיכות גבוהה שתשמר את "התמונה" שלו (מי שמכירים קצת את המתמטיקה יודעים שהשלג הוא אות די אקראי ולכן אי אפשר לכווץ אותו כי נדרש הרבה מאד מידע לתאר אותו) - ואילו כל שאר הקלטת נאלצה להסתפק בשאריות ויצאה מפוקסלת לגמרי. אז כמובן שאחרי חיתוך החלק המיותר אפשר היה לכווץ בצורה נורמלית והכל בסדר.

וכך לפעמים שווה להכיר תיאוריה ומתמטיקה כדי להבין מה עושים הכלים שבהם אנחנו משתמשים...




אבל סלק או דלעת? שירים לחג


שבעים וששה מאזטים מבחר נדיר
עם מאתיים מנות בטעם אדיר
ובתווך שורות מאכלים במצעד של אשפים
כך נראה עוד חג של יהודים

שבעים וששה מאזטים לכבוד החג
עם מאתיים מנות סדורות במצעד
ואלפי צלחות פזורות כמו החול על שפת הים
הסכו"ם עונים בצילצולם

ממולאים, קציצות ופשטידות בכל שורה
נפרשים, נלעסים, איזו אווירה
פראסה משחקת עם הקיופולו
וקולו - מעל כולם מורם

שבעים וששה!
שבעים וששה!

שבעים וששה מאזטים – יותר מדי
ואני מסתפק בקובה ודי
כי רציתי רק קובה, קובה, שאין לכל אחד
היא לבד עושה סעודה לחג…

---

בהשראת החג האחרון ובעיקר שירים מהטלוויזיה של ילדותי -

"שבעים וששה טרומבונים" בביצוע ששי קשת, במקור מהמחזמר "איש המוזיקה".

מילים ולחן: מרדית' וילסון
תרגום: דוני ענבר.
בימוי: צדי צרפתי

לצפייה בקלאסיקה:


הבדל של שחור ולבן


מרצה: זה כתוב עם ספריית טנסורפלואו, כי בניגוד לספרית קראס, היא מאפשרת לגשת לפרטים הכי קטנים. כמו לעבוד עם C ואסמבלר.

קהל: (שקט)

מרצה: אלה בקהל שיש להם שערות לבנות יודעים על מה אני מדבר.

אני: ואם לא היו להם שערות לבנות לפני שהתחילו לעבוד באסמבלר, עכשיו יהיו...


על רוסים, עוקץ, והילדות שלי


דברים שכתבתי מתישהו ב-2011, כשהזכירו את השיר Russians של סטינג ושאלו מה דעתנו עליו. עלה במקרה שוב השבוע.

----------------
טוב, אז כל מה שכתוב פה יהיה אישי לגמרי ובגוף ראשון, ומתנצל מראש על כל ה-Me Me Me הזה.

כל-כך ריגשת עם זה, כי זה נוגע בכל נימי נפשי וההיסטוריה שלי בצורה שאף שיר אחר כנראה לא מייצג.

זה היה השיר האהוב עלי ביותר בתקופה שבה יצא (כיתה ה'-ו' כזה). גם בגלל סטינג. גם בגלל הלחן. גם בגלל כל האיכויות המוסיקליות האחרות. מהתקתוק המפחיד והדיבורים העמומים ברשת הקשר הצבאית, דרך צילצול הפעמונים שמרצד לו לאורך השיר, ועד הקטע מ"לוטננט קיג'ה" של פרופוקייב שמשולב בצורה כה נפלאה בתור המעבר והוא לא רק הפסקה - הוא מחזיק כמו ציר את כל השיר על כתפיו.

אבל גם בגלל הנושא. ופתאום אני מנסה להזכר איך זה לראות בעיניים של ילד קטן שאוהב מדעים וקורא בשקיקה על מבנה החומר, על רדיואקטיביות ומה זה פצצת אטום. זה שנאלץ באותו זמן, לבקשת אמא, לנסות להרגיע את אחיו הקטן והמבוהל שקרא בעיתון על מקום בשם צ'רנוביל שמביא אלינו באוויר משהו רע ומפחיד ומסוכן. שבעצמו מרגיש שיש משהו בעולם שלא מדברים עליו אבל הוא אורב לפתחנו.

לימים הבנתי הרבה יותר, והפכתי לתלמיד וחבר של מישהו שהקדיש חלק נכבד מחייו לנושא הזה, וההבנה חילחלה פתאום. רובנו, הישראלים, לא היינו מודעים בכלל לעוצמתה של ההיסטוריה שקרתה אז. עולם שחי בפחד מפני השמדה, דור שלם שגדל עם המחשבה שאולי יהיה הדור האחרון לאנושות שתהפוך לענן רדיואקטיבי. אנחנו בישראל לא הבנו לא את תחושת החיים על סף התהום, ולא את הנס המדהים שקרה כמה שנים לאחר מכן ואולי הציל את האנושות מכליה. אבל משום מה האנטנות שלי הצליחו לקלוט מהמעט שהגיע לפה, מהתרבות הפופולארית, מה העולם שבחוץ מרגיש. בין "רוסים", ל- Forever Young המצמרר, דרך "חלוצי החלל" שברחו מכדור ארץ מורעל וספוג קרינה אל הכוכבים , או סופרמן שהציל את לויס ליין וזרק את פצצת האטום לחלל (שם היא פתחה תיבת פנדורה שכמעט השמידה אותו ואת העולם), משהו הדהד, ונקלט. הפחד הזה נגע בתוכי, וסטינג ששר לנו על "יש לנו אותה ביולוגיה, בלי קשר לאידיאולוגיה" על סף דמעות הצליח להעביר כל-כך הרבה בכל-כך מעט, עוד לפני שידעתי מי זה אופנהימר ולמה כרושצ'וב אמר "נקבור אתכם".

אחרי זה הגיע משחק המחשב המופלא Trinity ואז כבר הבנתי הכל. הבעתה ורגעי האימה בסצינה הראשונה כשהטילים נופלים על לונדון מלמעלה ; ברחתי דרך הפטריה המורעלת (איזה דימוי נפלא!) אל יקום אחר, סוריאליסטי כמו זה של אליס בארץ הפלאות, חזרתי בזמן אל נקודות מפתח בהיסטוריה של האטום. במשך חודשים , כל יום אחרי בית הספר בהתרגשות טוויתי עוד חוט ועוד חוט במשימה הגדולה של המשחק, נתקלתי בדימויים של זוועות המלחמה ובמסקנה הבלתי מתפשרת שלמעט מטרה קדושה כזאת חייבים להקריב. והכל עם השאלה:האם אצליח בסוף לעצור את פצצת האטום הראשונה ? לא, אפילו מתכנן המשחק לא היה כל-כך אופטימי, אבל השחקן מתנחם בכך שקו הזמן האלטרנטיבי, זה שלנו כנראה, הוא למצער פחות גרוע מהאסון שהיה אמור להגיע.

סטינג צדק לגמרי כשכתב "אין מונופול על הקומון סנס מכל צדי המתרס". אבל בכוון ההפוך סטינג היה תמים ; הרעים הם לא רק הרוסים , הרעים הם גם "הטובים" שלנו, המונעים מפחד או מאידיאולוגיה חסרת פשרות, שבטוחים שהנשק הזה הוא "טוב" בידיים שלנו "הטובים". והשאלה היא לא "אם" הרוסים אוהבים את ילדיהם, השאלה היא מה חזק יותר, הפחד מההווה , או התקווה לעתיד. האם סטינג, אלפאוויל, ודומיהם רק שיקפו את התקופה או שגם השפיעו עליה? האם הלקח של הנס שקרה לנו נלמד או שאנחנו נבזבז את הירושה הזאת ונידרדר בחזרה אל סף ההשמדה ומעבר לו? קשה לומר שאני אופטימי. כמה נצליח להאבק כדי שאימת ההשמדה תוסר מעל האנושות, כדי שלא יהיה עוד סטינג ולא יהיו עוד שירים מופלאים כאלה שנכתבו תחת האיום הנורא ביותר שהביא השטן (אם הוא קיים בחוץ או רק בתוכנו) אל האנושות?



הגשמת פנטזיה



מישהי מצאה על ספסל ברחוב את הדבר הנפלא הזה:


וזו נטישת הרחוב הכי אפית מאז הנס שקרה לי בשנת 1991 בערך.

באותה השנה יתה שביתה גדולה בת"א של פועלי האשפה, ושקיות של אשפה הצטברו ברחובות במשך כשבועיים.

בדרך לבי"ס הייתי עובר בכל יום ליד איזו שקית אחת שמשהו בה משך את תשומת לבי, אבל לקח עוד כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותה ולגלות שם את האוצר: כמעט כל הגליונות של פנטזיה 2000 , שנשארו אצלי עד היום.

ומזל, כי יום-יומיים אח"כ השביתה נגמרה והכל פונה.




?סטן לי או סטן לך


מכירים את התיאוריה איך נראה הספד טוב (במיוחד של פוליטיקאי)? זה הולך ככה, בשלושה חלקים:

  • המנוח

  • המנוח ואני

  • אני



אז מכל ההספדים שקראתי על סטן לי, זה של יוצר הקומיקס הדגול מארק מילר פשוט הדהים אותי בכמה היה בדיוק הדבר הזה ממש לפי הספר, כולל הפיסקה האחרונה שהיא מופת של #Humblebrag  .



"Stan Lee changed my life not once but twice. First when I was a kid and realised the superheroes I loved in comic-books and on TV could actually be a job. Then he did it again when I was working at Marvel and he convinced to start my Millarworld company.

I told him I was loving writing all his old characters and he told me pop-culture stagnates unless new ones are created. He convinced me I had it in me and I started Wanted next day.

Without Stan's advice, I'd never have written Wanted, Kick-Ass, Kingsman or all my other franchises. There would have been no big Netflix deal last year. Without his stories when I was wee I doubt I'd have even picked up a pen.

Over the years, his name popping up in my Inbox has been my biggest professional thrill. He sent me a note saying how proud he was when Kick-Ass became a movie and he tweeted me a few months back inviting me for a lemonade next time I was in LA.

I've mistakenly been called The New Stan Lee many times, but there can only ever be one. We all came later and never surpassed what he achieved. He was our biggest brand. Our Walt Disney. Our Calvin Klein. Our Henry Ford. He was and always will be The Man. God Bless & Excelsior! "