? מה הקשר בין רכבת בישראל לתותח ענק שישנה את ציר כדור הארץ


הדיונים על טמפרטורה ברכבת ותנאי מחיה הולמים לאנשים שונים הזכירו לי שני דברים שקראתי בספרי מד"ב בילדותי, שיש ביניהם דמיון מסויים.
הראשון היה באיזה ספר של ניבן-פורנל (*) . כמובן שהזכרון מטושטש אבל הסיפור היה בערך כזה:
גן החיות בסאן-דייגו קיבל אליו היפופוטמים מזן חדש. המטפלים לא ידעו מה הטמפרטורה שהם מעדיפים להיות בה בבריכה. ושברו על זה את הראש.
מה עשו בסוף? קיררו צד אחד של הבריכה וחיממו צד אחר – ובפועל יצרו גראדיינט טמפרטורות.
ואז פשוט בדקו באיזו נקודה בבריכה ההיפו החמודים נעצרו והחליטו לשבת, ומכאן הסיקו שזה מה שהם אוהבים...

השני הוא הספר 'הפוך על פיו' של ז'ול וורן (**), שהוא המשך ל"מכדור הארץ אל הירח" שלו - עם אותם גיבורים חובבי תותחים אך מבוגרים יותר.
העלילה העיקרית שלהם הוא מזימה (כושלת) לירות תותח ענק שיצליח לשנות את ציר הסיבוב של כדור הארץ, במטרה שיהפוך להיות מאונך למסלול הסיבוב של השמש ולא נוטה.
יש לזה כמה סיבות אבל חלק מהתכנון מתבסס על כך שבמצב כזה לא יהיו יותר עונות שנה - האקלים יהיה קבוע בכל קו רוחב.
וכך, חושבים להם המהנדסים האופטימיים האלה, נפתור הרבה בעיות כשכל אדם יבחר מקום שבו העונה מתאימה לו וילך לגור שם...
-----------
(*) כנראה "מדרך רגל"
(**) נקרא גם "רכישת הקוטב הצפוני.
סקירה נהדרת של הספר באתר "האייל הקורא":  http://www.haayal.co.il/story_2287

(***): פרסום כנ"ל בתוספת דיוני חברים/קוראים כאן .


No photo description available.

כמה קל להיות שקרן - שיעור חובה בכל בית ספר



כתבה מדהימה בסיינטיפיק אמריקן:


עשרות עיתונאים כונסו ל"סימולציית משבר" - ניסיון להכין אותם להתמודדות עם שצף של מידע מטעה ושקרי ביום הבחירות.
הם חולקו לקבוצות שדימו חדר חדשות, מערכת, ורשתות חברתיות, וניסו לדווח חדשות ביום הבחירות בצורה אמינה וברורה.

חוץ מאחד.

כותב המאמר, שלקח את הקבוצה שלו והחליט שהם יהיו גורם הכאוס. המטרה שלו לא היתה דיווח - אלא נטיעת ספקות, הגברת חוסר הבטחון של הציבור, ויצירת בלבול.

הוא צפה בתחושה סאדיסטית של הנאה איך הידיעות המטעות שלו מופצות ו"ויראליות" הרבה יותר מהר מההפרכות המנומקות של המתחרים, איך אפשר לקחת שבב של גרעין של אמת ולבנות מעליו כותרות סנסציוניות שזוכות לפופולריות רבה ומפחידות את הציבור, ובעיקר - איך הארגונים מבוססי העובדות חסרי אונים מול שחקן שמתחזה להיות אחד מהם אבל פועל ללא תום לב.

עוד יותר מעניין - חוץ מההשפעה על האחרים הוא זיהה גם את ההשפעה על עצמו - תחושת הסיפוק בלראות את כל האחרים מפרפרים בחוסר אונים מול המניפולציות שלו.



"I took stock of myself standing up, leaning forward with my hands pressed to the table, adrenaline rippling through my body. I had spent the previous year researching digital disinformation and producing articles on its history, techniques and impact on society. Intellectually I knew that people and groups wanted to manipulate the information environment for power or money or even just for kicks. But I hadn’t understood how that felt."
------------
"We continued this pattern of baseless suggestions, targeted at whatever people on the feed seemed to already be worried or skeptical about. Eventually some of the other newsrooms caught on that we might not be working in good faith. At first they treated our manipulations as myths to debunk with fact-laden explainers. But our coverage kept getting dirtier. When an editor from a respectable outlet publicly questioned the integrity of my senior reporter, I threatened to take legal action against anyone who maligned her. “We apologize to no one!” I yelled to my team.

My staff was having fun wreaking havoc. The social platforms in the game were controlled by First Draft organizers (who, I later learned, meted out eight “chapters” of preloaded content), as well as manual input from the simulation participants in real time. We watched the feeds react with more and more outrage to the “news” we published. Our comms director stonewalled our competitors, who kept asking us to take responsibility for our actions, even forming a coalition to call us out. [...]
Once we were on a roll, I paused to survey the room. I watched the other teams spending all their energy on facts and framing and to-be-sures, scrambling to publish just one article debunking the misleading ideas we had scattered like dandelion seeds. We didn’t even need to lie outright: maybe there was an active shooter! In the fog of uncertainty, we had exploited a grain of possible truth"

Sex With No Regrets: Why Sex is a Form of Machine Learning (Ziv Hellman)

A great lecture about how sexual reproduction is nature's way of performing an optimization "algorithm" that minimizes the "regret" loss. Which might be why it evolved and preferred  despite being "inefficient".

Based on his article:

https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S0022519317302266


טרגדיה יוונית - הטעות של נתניהו מתחילת המחזה



מאז השבוע שעבר אני חושב הרבה על הפרק הזה של "הספינר" (פרק 47 – הטעויות של נתניהו), שלמרות שיצא לפני שנה בדיוק, מתברר כרלבנטי יותר.
האבחנה החשובה שם היא בין תדמית למוניטין (של פוליטיקאי). תדמית היא תפישה ציבורית ואפשר לנהל אותה באמצעות יחסיי-ציבור. מוניטין הוא תפישה בין החברים למקצוע לפי התרשמות אישית, וקשה הרבה מאד לשנות אותה מרגע שההתרשמות קרתה. וחשוב לדעת שהמוניטין בתוך המערכת לעתים שונה לגמרי ממה שהציבור יודע מבחוץ.
בין 4 הטעויות שהוא מונה בקריירה של נתניהו, שתיים מהן היו היחס שלו לבעלי ברית פוליטיים, והיחס שלו ליריבים פוליטיים.
ציטוט מתוקצר מהטקסט:
בתוך המחנה נתניהו החליט לנטרל כל תחרות אפשרית בתוך גוש הימין, ולדאוג לכך שאף אחד מבכירי הליכוד לא צובר השגים משמעותיים, והתדמית שלו מגמדת את התדמית של כולם. בהמשך הרחיב זאת גם כלפי שאר גוש הימין – לא לאפשר לאף פוליטיקאי אחר להגיע לעמדת מנהיגות, כך שהוא "בליגה אחרת" לעומתם. זה עבד, אבל בגלל זה למשל הוא לא הצליח להקים ממשלה ב-2019, כי מרוב שגימד את בנט, האחרון לא עבר את אחוז החסימה ומנע ממנו רוב. כך גם הוא הרחיק (לזרועות כחול-לבן) אנשים כמו יעלון, האוזר והנדל (*).
עוד יותר חשוב, לזכור שב-2009 ו-2013 נתניהו שיתף פעולה עם אנשים מגוש שמאל-מרכז (הרצוג, לבני, ברק, לפיד). אבל נתניהו נחוש לגמד גם את יריביו הפוליטיים. בכל פעם שהוא שיתף פעולה איתם, הוא התאמץ במיוחד לגרום לכך שהם יפסידו מהעסקה – הפר הבטחות, הדליף, ועשה הכל כדי לרסק אותם. בפוליטיקה, אם כורתים ברית עם יריבים בהצהרה לשיתוף פעולה – כדאי למלא את ההבטחות ולשמור את המוניטין (ואולי כדאי לדאוג שהם גם ירוויחו מהעיסקה).
לכן יש לו מוניטין שאי אפשר לסמוך עליו. כחול-לבן לא הסכימו (אז בדצמבר 2019) לאף הסכם שיתוף פעולה, כולל רוטציה, כי אחרי מה שהוא עשה לברק,מופז,לבני,והרצוג – אין להם שום סיבה להאמין לו. כל הבטחה שנתניהו נותן "כתובה על קרח" – נתניהו התעקש על תדמית אבל ריסק את המוניטין.
-----
ולכן נזכרתי בתובנות האלה. שנה אחרי שהדברים נכתבו והוקלטו, כמובן שאנחנו רואים איך התבנית הזו חזרה על עצמה. גנץ האמין לנתניהו לרגע ונתניהו מיהר לרסק אותו בשמחה ולמסמס את ההסכם. אבל אז הופיע רגע בשבוע שעבר שבו נתניהו פתאום נלחץ (בגלל האיום החדש של סער) וניסה לחזור אליו "בתנאים משופרים".
גנץ עוד אולי היה מוכן לתת לו את זה, אבל זה היה יותר מדי עבור חבריו למפלגה שהפנו עורף להסכם החדש וסירבו לשתף פעולה. אם נתניהו היה מטפח את השותפים הכל-כך נוחים האלה, הוא היה יכול לסמוך עליהם ברגע שבו כן היה צריך אותם, אבל כמובן שכמו העקרב, זה נוגד כל אינסטיקנט שלו. את התוצאה ראינו, מתחבאת במרתף של הכנסת ומגיחה ברגע האחרון.
(*) שנה אחר-כך, זו מסתמנת כטעות שממשיכה להכאיב בדרכים חדשות







לא אהבתם את איך שעמית סגל סיכם את המורשת של נתניהו? אז הנה סיכום על הטרגדיה של המורשת שנתניהו הולך להשאיר מאחוריו, מתוך...

Posted by ‎הספינר - מאחורי הקלעים של הפוליטיקה‎ on Sunday, 22 December 2019





יש הרבה יותר מחמישה סיכונים

אני מתקרב לסיומו של הספר The Fifth Risk מאת מייקל לואיס (העיתונאי, לא הדוגמן).

לואיס הוא עיתונאי שמתמחה בתחקיר על נושאים יבשים-לכאורה ומסוגל להפוך אותם לספרים מרתקים שחלקם אף עובדו לסרטים ("Moneyball","מכונת הכסף","הזדמנות שנייה").
בבסיס הספר, הוא מציג בצורה מרתקת את מגוון הסוכנויות של הממשל הפדרלי בארה"ב, כמה הן קריטיות לניהול מעצמה או סתם מדינה, וכמה אף אחד לא יודע מקיומן. הכלי העיקרי הוא ראיונות עם אנשים שהחיים הובילו אותם, מסיבות שונות ומשונות, לצמתים מרכזיים בסוכנויות כאלה (הסיבות מעניינות מאד בפני עצמן), וגם כמה הדלפות מעניינות מממשל טראמפ.
הסיפור העיקרי הוא לא רק הסוכנויות, אלא הנאראטיב שהוא מדגים - יש אנשים נהדרים ואידיאליסטים בשירות הציבורי. חלקם היו מינויים פוליטיים ולכן אנשי אובמה הכינו חפיפות מסודרות והמתינו ביום אחרי הבחירות לצוותי המעבר (transition) שיתחילו לקחת את המושכות לקראת הממשל החדש.
במקרה הטוב פשוט אף אחד לא הגיע. במקרה הרע הגיעו אנשים הזויים, שהסוכנות לא מעניינת אותם וגם לא טורחים ללמוד במה היא עוסקת. מתברר שטראמפ הסכים בחצי-פה להקים צוות מעבר כזה לפני הבחירות, כמו שכל הנשיאים הקודמים עשו - מציאת מועמדים מתאימים היא עניין של חודשים ורצוי שהם יהיו "מוכנים בקנה" מיד לאחר הבחירות. אבל רגע לאחר הנצחון המפתיע טראמפ וקושנר העיפו את מי שעמד בראש הצוות (כריס כריסטי), פיטרו את כל האנשים (לא ממש הודיעו להם, פשוט פתאום הם גילו שאין להם אישור להיכנס למשרדים...) וזרקו את כל העבודה לפח. וכך הם הגיעו בחוסר-מוכנות מפואר להשבעה ולתחילת הקדנציה.
פרק ארוך עוסק במשרד המסחר, אשר עוסק מעט מאד במסחר ורובו באיסוף מידע וסטטיסטיקה (יש שהציעו להגדיר אותו מחדש כ"משרד הדאטה"), וחלק הארי מהתקציב שלו מוקדש למידע מטאורולוגי (סוכנות NOAA).
בקטע מאלף במיוחד הוא מספר על בכיר בממשל בוש לשעבר ששירת בסוכנות והתנדב לטוס במיוחד לוושינגטון, לסייע לצוותי המעבר לבחור מישהו רציני מממשל טראמפ וללמד אותו מה חשוב בתפקיד - אבל אף אחד לא הקשיב לו. בפועל מינו לתפקיד איש עסקים עשיר שיש לו חברת מטאורולוגיה (הוא לא מבין במדע, רק עשה מזה ביזנס...) ויש לו אינטרס ברור לפגוע בסוכנות הזו (למשל למנוע מהמידע שלה להגיע באופן חינמי לציבור כדי שיגיע רק למנויים המשלמים של החברה שלו). אני קצת מפחד לקרוא עד סוף הפרק לראות אילו עוד אסונות ממשיכים לקרות בגלל הדבר הזה.
----

עם כוח גדול מגיעה האפשרות... להתעלם ממנו


עוד הערה על שרה נתניהו והמשך העסקת ניר חפץ.

זכותה של נתניהו לא להיות מוטרדת מינית אינה מוטלת בספק.

אבל הזכות שלה לשטוח את טענותיה ב-20 דקות של פריים טיים, ובעיקר - ה'זכות' שלה לסימפטיה מאיתנו - כן.

כי  הבעיה היא שאצל נתניהו ומקורביו זכויות הן לא נושא בוער או אפילו חשוב. הן  פאנץ'-ליין, בדרך כלל או בניסיון לנגח את 'השמאל' או להתקרבן.

אדם  הגון עם עוצמה כזאת שחווה חוויה מטלטלת אמור להפיק מכך לקח ולהשתמש בזה  לטובת אנשים אחרים שסבלו. עם כוח מגיעה אחריות ועם מודעות חדשה (למה היא  חדשה בכלל?) האחריות הזו מסמנת כיוון ברור של עשייה.

כשניר  חפץ נחקר חקירה קשה וסבל מתא מעצר צפוף ומלא פשפשים, פתאום מקורבי נתניהו  גילו את תנאי המעצר הקשים בישראל וההשפעה שלהם על הנכונות של אנשים לשתף  פעולה עם המשטרה. אבל האם הם הודיעו שהם מקימים צוות לשיפור תנאי המעצר?  שהם מקצים לכך תקציבים? שהם מורידים נהלים חדשים של זכויות עצירים למשטרה ?  לא. הם התבכיינו ואז עברו לפאנץ'-ליין הבא. כנ"ל בני הזוג נתניהו שמדברים  על "תקיפה מינית" (עאלק) ואז ממשיכים להעסיק תוקף מיני שנאסר עליו לעבוד  בשירות הציבורי.

הם לא נלחמים על זכויות ; זכויות זה לכולם. הם נלחמים על זכויות-היתר שלהם

והחברים שפגשנו בדרך

אני: ופה יש צלקת במקום שהחתולה שרטה אותי, יש משהו שאפשר לעשות בעניין?
רופא עור: לא. אתה יכול לתבוע אותה.
אני: אבל אני האפוטרופוס, נראה לי שזה יהיה בעצם לתבוע את עצמי.
רופא: אבל מה שחשוב זה התהליך.

לכל ערך נתון



אם יש איזו מסקנה מדיוני פייסבוק העקובים-מדם של הימים האחרונים על השמנה, שמנופוביה, ויחס החברה, אז היא כמה חשוב שהערך העצמי שלך לא יקבע לפי המשקל שלך.

הוא צריך להיקבע רק לפי הכיוונים בטרנספורמציה שלך והווקטורים העצמיים המתאימים להם.

Do you remember the game Myst?


נתקלתי בסרטון הזה והוא היה מעניין ולא רק בגלל הנוסטלגיה.
גילוי נאות: היה לי את Myst כשהוא יצא ושיחקתי בו כמה דקות אבל בלי להתמיד. אז אין לי את הקשר הרגשי שכנראה למיליוני אנשים יש אליו (הוא היה המשחק הנמכר ביותר בעולם במשך תקופה ארוכה בשנות ה-90).
חלק ממה שמעניין כאן הוא לשמוע על התנאים בהם הוא פותח, ע"י המספר ראנד מילר ואחיו רובין.


  • החברה (Cyan) הפיקה כמה משחקים לילדים וקיבלו הצעה לפתח גם משחק למבוגרים. זה היה המשחק הראשון הזה שלהם והם ממש ממש קיוו שימכור 100,000 עותקים ("זה יהיה מגניב!").

  • הפיתוח והגרסה הראשונית היו למחשבי מאק בלבד

  • מזכירים כאן שוב, בעיקר במשחקים הראשונים שלהם, את סביבת Hypercard שפותחה ע"י אפל והיתה סוג של מוצר חדשני (שילוב של בסיס נתונים, גרפיקה, ממשק, ושפת תכנות שאיפשר ליצור סביבות אינטרקטיביות מקושרות), מוצר שהקדים כ"כ את זמנו עד שבחלק מהזמן אפילו אפל לא ידעו ממש מה לעשות איתו. טריביה: ביל אטקינסון יצר את Hypercard בעקבות טריפ LSD ...

  • המאק היה שחור-לבן, כדי להשיג צבע לא הספיק כרטיס מסך (כי לא היו לו חריצי הרחבה) אלא נדרש האק שהיום נשמע היסטרי: לפרק אותו לגמרי ולחבר איזה כרטיס שאיכשהו התלבש על המעבד (???) ואז היה אפשר לחבר לו מסך צבעוני.
    על מאק הם תיכננו את הכל בתוכנות עיצוב תלת-מימדי שהיו אז חדשניות מאד, ונפעמו לראות איך אפשר ליצור עולמות תלת-מימדיים כאלה. הם ניצלו כל דקת מיחשוב פנויה (כמו לצאת לצהריים, או כמו מחשב ישן שהוזז בגלל דגם חדש יותר) כדי לעשות את פעולת הרינדור (להפוך את ה"שלד" התלת מימדי לתמונה אמיתית עם הצללות וטקסטורות) ולעמוד בזמנים.

  • היה ברור שהמשחק לא יוכל לרוץ מדיסקטים, ולכן הוא תוכנן מראש למה שהיה אז מדיה חדשנית, כונני CD-ROM.
    כיוון שהכוננים היו אז בחיתוליהם, המהירות שלהם היתה המהירות המקורית (שנוצרה עבור מכשירי אודיו) של 150K לשנייה. אולי יצאו כבר כוננים במהירות x2 , אבל לאף אחד לא היה אותם. ל-CD יש גם בעיה של איטיות בחיפוש בין מקומות שונים בדיסק.

  • לכן נדרש תכנון קפדני של מיקום הקבצים על ה-CD, כדי שחדרים קרובים יהיו על מסלולים קרובים של הצריבה ולכן המעבר מחדר לחדר או טעינת אפקט בתוך חדר יהיו מהירים יחסית. לא היו צורבי CD ולכן כדי לבדוק את הכל על דיסק היו צריכים לחכות ל"מאסטר" שיגיע מהמו"ל שלהם.

  • בשלושת העשורים שעברו הם ראו את תעשיית המשחקים הופכת לתעשייה של תאגידים וכסף גדול (חלק מזה דווקא בזכות הצלחת המשחק שלהם) שדחקה החוצה אנשים ש"עובדים בסטודיו אינדי מהגראג'", אבל במהלך השנים גם סוג של חזרה למקורות כאשר עם עליית האינטרנט שהקל על ההפצה ולא דורש לוגיסטיקה מסובכת ומלאים, נוצרו הזדמנויות חדשות לסטודיו קטנים ועצמאיים כאלה.


https://www.youtube.com/watch?v=EWX5B6cD4_4

קלוד שאנון מתהפך בקברו

סיפור קצר שאולי יעניין חלק מכם - על אנטרופיה, קלטות וידאו, ובאגים מפתיעים.

למי שלא יודעים, יש לי תחביב (שהוא גם חלטורה) של המרת קלטות וידאו ישנות לפורמט דיגיטלי. זה התחיל בשביל האוסף הפרטי והמשיך גם להמרות בתשלום למי שצריכים.

כתבתי סקריפט שמכווץ את הקבצים שנוצרים מקלטות וידאו שנדגמו, בכיווץ מודרני ויעיל. באחת הקלטות, כשנבדקה התוצאה שלו, התברר שהיא היתה מאד מפוקסלת. זה היה מוזר אבל נראה שנדרש היה להעלות את רוחב הפס. בניסיון נוסף עם רוחב פס גבוה יותר, משום מה עדיין הכל היה מפוקסל. בפעם השלישית כבר התחלתי לחשוד.

ואז התברר שהקובץ הכיל את תוכן הקלטת, אבל אחריו עוד שעה של "שלג" מאזור שבו הקלטת פשוט לא הכילה כלום.

למה זה משנה? כי אלגוריתם הכיווץ הזה הוא מסוג two-pass variable bit rate . זה אומר שבניגוד לאלגוריתמים מסוג constant bit rate - רוחב פס קבוע - שיכולים "לבזבז" ביטים על חלקים שהם פשוטים מאד ואז להתפקסל בחלקים "מסובכים" כי אין להם מספיק ביטים, אלגוריתם כזה בהנתן רוחב פס ממוצע (נגיד 700 ביטים לשנייה) מבצע מעבר ראשון מהיר כדי לאמוד את התנהגות האות, ואז במעבר השני מחלק את משאב רוחב הפס הממוצע הזה בצורה חכמה לאורך כל הקובץ - יותר ביטים באזורים המסובכים, פחות באזורים הפשוטים, העיקר שהממוצע יצא לפי ההגדרות.

ומה שקרה זה שהאלגוריתם נאלץ להעביר עוד ועוד ביטים בנסיון חסר-תוחלת לכווץ "שלג" באיכות גבוהה שתשמר את "התמונה" שלו (מי שמכירים קצת את המתמטיקה יודעים שהשלג הוא אות די אקראי ולכן אי אפשר לכווץ אותו כי נדרש הרבה מאד מידע לתאר אותו) - ואילו כל שאר הקלטת נאלצה להסתפק בשאריות ויצאה מפוקסלת לגמרי. אז כמובן שאחרי חיתוך החלק המיותר אפשר היה לכווץ בצורה נורמלית והכל בסדר.

וכך לפעמים שווה להכיר תיאוריה ומתמטיקה כדי להבין מה עושים הכלים שבהם אנחנו משתמשים...