February 9th, 2021

כמה קל להיות שקרן - שיעור חובה בכל בית ספר

כתבה מדהימה בסיינטיפיק אמריקן:

עשרות עיתונאים כונסו ל"סימולציית משבר" - ניסיון להכין אותם להתמודדות עם שצף של מידע מטעה ושקרי ביום הבחירות.
הם חולקו לקבוצות שדימו חדר חדשות, מערכת, ורשתות חברתיות, וניסו לדווח חדשות ביום הבחירות בצורה אמינה וברורה.

חוץ מאחד.

כותב המאמר, שלקח את הקבוצה שלו והחליט שהם יהיו גורם הכאוס. המטרה שלו לא היתה דיווח - אלא נטיעת ספקות, הגברת חוסר הבטחון של הציבור, ויצירת בלבול.

הוא צפה בתחושה סאדיסטית של הנאה איך הידיעות המטעות שלו מופצות ו"ויראליות" הרבה יותר מהר מההפרכות המנומקות של המתחרים, איך אפשר לקחת שבב של גרעין של אמת ולבנות מעליו כותרות סנסציוניות שזוכות לפופולריות רבה ומפחידות את הציבור, ובעיקר - איך הארגונים מבוססי העובדות חסרי אונים מול שחקן שמתחזה להיות אחד מהם אבל פועל ללא תום לב.

עוד יותר מעניין - חוץ מההשפעה על האחרים הוא זיהה גם את ההשפעה על עצמו - תחושת הסיפוק בלראות את כל האחרים מפרפרים בחוסר אונים מול המניפולציות שלו.

"I took stock of myself standing up, leaning forward with my hands pressed to the table, adrenaline rippling through my body. I had spent the previous year researching digital disinformation and producing articles on its history, techniques and impact on society. Intellectually I knew that people and groups wanted to manipulate the information environment for power or money or even just for kicks. But I hadn’t understood how that felt."
"We continued this pattern of baseless suggestions, targeted at whatever people on the feed seemed to already be worried or skeptical about. Eventually some of the other newsrooms caught on that we might not be working in good faith. At first they treated our manipulations as myths to debunk with fact-laden explainers. But our coverage kept getting dirtier. When an editor from a respectable outlet publicly questioned the integrity of my senior reporter, I threatened to take legal action against anyone who maligned her. “We apologize to no one!” I yelled to my team.

My staff was having fun wreaking havoc. The social platforms in the game were controlled by First Draft organizers (who, I later learned, meted out eight “chapters” of preloaded content), as well as manual input from the simulation participants in real time. We watched the feeds react with more and more outrage to the “news” we published. Our comms director stonewalled our competitors, who kept asking us to take responsibility for our actions, even forming a coalition to call us out. [...]
Once we were on a roll, I paused to survey the room. I watched the other teams spending all their energy on facts and framing and to-be-sures, scrambling to publish just one article debunking the misleading ideas we had scattered like dandelion seeds. We didn’t even need to lie outright: maybe there was an active shooter! In the fog of uncertainty, we had exploited a grain of possible truth"